הם מלאים מילים ומוזיקה... ומשמעות...
יש לי איזשהו קטע כזה, למצוא קשר בין שירים לבין החיים שלי. למשל.... השיר demons של imagen dragon; יש שם שורה שבתרגום חופשי הולכת ככה: "אל תתקרב יותר מדיי, חשוך בפנים". וזה כלכך נכון..... "חברה" שלי פעם אמרה לי: "אל תתקרבי אלי, את אפלה שזה בלתי אפשרי" והאמת שזה נכון.... אבל לא אכפת לי, כי אני הולכת בדרכים מוארות, ולא אוהבת להסתיר את עצמי. ואם רואים *אותי* לא רוצים כבר לראות פנימה יותר כך שזה הולך לי טוב.
יש גם שורה כזו בשיר: "אני רוצה להסתיר את האמת, אני רוצה לתת לך מחסה". את האמת שלי, אף אחד לא יודע. את האמת שלי אף אחד גם לא ידע. אבל את האמת של אחרים אני יודעת. גם אלה הביישנים שלא מספרים כלום על עצמם, גם את האמת שלהם אני יודעת. אני רק רוצה להבין מה הולך מסביבי ולהביא איזון לסביבה. אני רוצה שלא יהיו מלחמות בין החברים שלי ובין אלה שאני מכירה.
ועוד ועוד משפטים ומילים שמתאימות בדיוק למציאות שלי.
המוזיקה פשוט לא מספיקה ולא מפסיקה. ואני לא יכולה להפסיק לשמוע ולהכיר עוד ועוד שירים.
(קשור לפוסט הקודם, הארסים שבו) אבל הם לא מפסיקים עם זה.
עם כל הזמרים החדשים (שאני אישית מתעבת קצת) כמו ג'סטין ביבר, וואן דיירקשן, מיילי סיירוס, דמי לובאטו, ועוד ועוד.... אף אחד כבר לא מצליח לעקוב... וכולם אוהבים את אלה שהזכרתי למעלה שהגענו למצב שמי שלא מקשיב להם נחשב "מוזר" או "פריק".
ואני לא שומעת אותם.
קיצר... הלכתי במסדרון אל הלוקר שלי ושמעתי את המוזיקה שלי, באוזניות, אבל מהגדולות האלה שאפשר לשים על הצוואר. שמעתי את within tamtation ופתאום אני מתנגשת במישו, ולא ראיתי אותו שנייה קודם מה שאומר שהוא נתקע בי.
והוא שואל אותי "מזה המוזיקה החרא הזו?". "זה מוזיקה טובה, בניגוד לחרא שאתה שומע עם כל הארסים האחרים" סיננתי לאחר שזיהיתי את הקול שלו.
מנהיג הארסים שהבסתי כמה ימים לפניי.
"מה יש לך? פתאום את לא נחמדה?" הוא ירד עליי. כיוון שהחזקתי את הפלאפון ביד, הוא לקח אותו והנמיך את המוזיקה. "טוב יותר" הוא נאנח.
"להזכירך, אני לא נחמדה למטומטמים" חייכתי חיוך מסוכן וקטן ולקחתי את הפלאפון שלי חזרה.
"אז כנראה שאת נחמדה אליי, איזה יופי" הוא חייך אבל לא זז מדרכי.
"מה אתה רוצה? שאני שוב אביס אותך? והפעם מול כולם?" שאלתי בשעמום.
"הורים פה, שלא תעזי להתקרב" הוא לחש. "רק באתי לשאול אותך מה את שומעת. מה את מתנפלת?" הוא שאל בקול רם והסתכל אל חדר המורים לראות אם איזו מורה שמעה את המלאך שאני מתנפלת עליו.
"תרגיע, אף אחד לא שומע אותך" אמרתי, בעטתי לו ברגל (הוא קרס לרצפה ומיד קם, כשהבין שהוא עוד במסדרון) והלכתי משם.
ומחר... אוי מה יהיה לי מחר... הוא יבוא אם כל החבורה שלו... אבל היה ברור שזה יגיע לזה, לא?
התמכרתי לשירים של within tamtation...
הם מלאים מילים ומוזיקה... ומשמעות...
יש לי איזשהו קטע כזה, למצוא קשר בין שירים לבין החיים שלי. למשל.... השיר demons של imagen dragon; יש שם שורה שבתרגום חופשי הולכת ככה: "אל תתקרב יותר מדיי, חשוך בפנים". וזה כלכך נכון..... "חברה" שלי פעם אמרה לי: "אל תתקרבי אלי, את אפלה שזה בלתי אפשרי" והאמת שזה נכון.... אבל לא אכפת לי, כי אני הולכת בדרכים מוארות, ולא אוהבת להסתיר את עצמי. ואם רואים *אותי* לא רוצים כבר לראות פנימה יותר כך שזה הולך לי טוב.
יש גם שורה כזו בשיר: "אני רוצה להסתיר את האמת, אני רוצה לתת לך מחסה". את האמת שלי, אף אחד לא יודע. את האמת שלי אף אחד גם לא ידע. אבל את האמת של אחרים אני יודעת. גם אלה הביישנים שלא מספרים כלום על עצמם, גם את האמת שלהם אני יודעת. אני רק רוצה להבין מה הולך מסביבי ולהביא איזון לסביבה. אני רוצה שלא יהיו מלחמות בין החברים שלי ובין אלה שאני מכירה.
ועוד ועוד משפטים ומילים שמתאימות בדיוק למציאות שלי.
המוזיקה פשוט לא מספיקה ולא מפסיקה. ואני לא יכולה להפסיק לשמוע ולהכיר עוד ועוד שירים.
(קשור לפוסט הקודם, הארסים שבו) אבל הם לא מפסיקים עם זה.
עם כל הזמרים החדשים (שאני אישית מתעבת קצת) כמו ג'סטין ביבר, וואן דיירקשן, מיילי סיירוס, דמי לובאטו, ועוד ועוד.... אף אחד כבר לא מצליח לעקוב... וכולם אוהבים את אלה שהזכרתי למעלה שהגענו למצב שמי שלא מקשיב להם נחשב "מוזר" או "פריק".
ואני לא שומעת אותם.
קיצר... הלכתי במסדרון אל הלוקר שלי ושמעתי את המוזיקה שלי, באוזניות, אבל מהגדולות האלה שאפשר לשים על הצוואר. שמעתי את within tamtation ופתאום אני מתנגשת במישו, ולא ראיתי אותו שנייה קודם מה שאומר שהוא נתקע בי.
והוא שואל אותי "מזה המוזיקה החרא הזו?". "זה מוזיקה טובה, בניגוד לחרא שאתה שומע עם כל הארסים האחרים" סיננתי לאחר שזיהיתי את הקול שלו.
מנהיג הארסים שהבסתי כמה ימים לפניי.
"מה יש לך? פתאום את לא נחמדה?" הוא ירד עליי. כיוון שהחזקתי את הפלאפון ביד, הוא לקח אותו והנמיך את המוזיקה. "טוב יותר" הוא נאנח.
"להזכירך, אני לא נחמדה למטומטמים" חייכתי חיוך מסוכן וקטן ולקחתי את הפלאפון שלי חזרה.
"אז כנראה שאת נחמדה אליי, איזה יופי" הוא חייך אבל לא זז מדרכי.
"מה אתה רוצה? שאני שוב אביס אותך? והפעם מול כולם?" שאלתי בשעמום.
"הורים פה, שלא תעזי להתקרב" הוא לחש. "רק באתי לשאול אותך מה את שומעת. מה את מתנפלת?" הוא שאל בקול רם והסתכל אל חדר המורים לראות אם איזו מורה שמעה את המלאך שאני מתנפלת עליו.
"תרגיע, אף אחד לא שומע אותך" אמרתי, בעטתי לו ברגל (הוא קרס לרצפה ומיד קם, כשהבין שהוא עוד במסדרון) והלכתי משם.
ומחר... אוי מה יהיה לי מחר... הוא יבוא אם כל החבורה שלו... אבל היה ברור שזה יגיע לזה, לא?