זה היה שיעור גיאוגרפיה ואיכשהו הגענו לדבר על אנשים זקנים שהולכים למות ועל המוות, בסופו של דבר.
דיברנו על זה לכמה דקות ואז חברה שלי יצאה בריצה מהכיתה.
המורה הייתי המומה. אף פעם אף אחד לא העז לצאת באמצע השיעור. היא הבינה שמשהו לא בסדר ושאלה מי יכול לצאת אחריה, לבדוק אם הכל בסדר. מיד קמתי ממקומי ושאלתי אם אני יכולה לצאת אחריה.
המורה אישרה לי, עדיין המומה. כבר כמעט סגרתי את הדלת אחריי כשהמורה שאלה את מי שיושב לידי "היא המלאך של הכיתה או מה?". שמעתי את המילים שלה והלכתי משם בריצה, מהר ככל שיכולתי.
'אני? מלאך??, כן ממש'. חיפשתי אחרי חברה שלי, הרגעתי אותה. חזרנו לכיתה, צוחקות קצת (היא ביקשה ממני לשנות נושא ולגרום לה לצחוק) כשחזרתי לכיתה זה שיושב לידי מהצד השני עדכן אותי בשיעורי הביתה שהמורה נתנה בזמן שהייתי בחוץ.
הוא גם סיפר לי על מה שהמורה אמרה, ומה ענו לה. הוא אפילו כתב בדיוק את מה שהוא אמר והנה אני כותבת לכם את זה:
"מלאך? הצחקת אותי... הילידה הזו היא הבת של השטן".
...
כן זה מה שהוא אמר...
ואני כלכך מסכימה איתו.... אני כמובן לא מאשימה את ההורים שלי במה שעובר עלי ובמה שאני אבל זה מה שאני.
אחרי שהוא הראה לי את הציטוט של מי שענה למורה היה צלצול לשיעור הבא והוא הלך להקבצה שלו.
אני הלכתי לשלי. יותר נכון לומר הברזתי מההקבצה שלי. ברחתי לשירותים הנטושים של בית הספר וסגרתי את עצמי שם. כל השיעור ישבתי על הרצפה וחתכתי. עוד חתך קטן. אחד עמוק. שיחקתי עם המספריים. לא נתתי לחתכים להיסגר. שיוציאו עוד ועוד דם. עוד חתך, ועוד אחד.
וכל הזמן הזה שישבתי שם חשבתי על השיר שמתנגן לי בראש כל הזמן... שוב ושוב אותה שורה... "הסתכל אל תוך עיניי, זה המקום בו השדים שלי מתחבאים"... מדיי פעם יצאתי מהתא שלי, והסתכלתי במראה. הסתכלתי אל תוך עיניי. לראות את השדים שלי. את השדים שמקללים אותי. שבגללם אני האסון המהלך שאני. ואני חושבת שפעם אחת ראיתי את הצל שלהן, עמוק בתוך עיניי.
אני לא רוצה שהם יצאו ממקום המחבוא שלהם. לא רוצה שהם יצאו מתוך עיניי ויהרסו את מה שהם עדיין לא הרסו באופן טוטלי. שישארו במחבוא שלהם ויהרסו משם. שישארו במחבוא שלהם ויהרגו אותי מבפנים. פשוט שישארו שם.
אחרי הצלצול של השיעור הזה חזרתי לכיתה שלי. העליתי שוב את אותו חיוך מזויף שאף אחד לא מפקפק בו וחזרתי למקום הקודם שלי. אף אחד לא חשד, ולא שאל. שוב חזרתי להיות...
הבת של השטן.
;){kind=link}