החיוך הזה... והצל הזה...

החיוך הזה, שדבוק על הפרצוף עשרים וארבע שעות ביממה.

החיוך הזה, המומצע, שמגיע משום מקום אבל מספק את כולם.

החיוך שמראה לכולם שהכל בסדר למרות שהכל לא בסדר.

החיוך המזויף הזה שנמצא שם כל הזמן, בלי שאף אחד יפקפק בו.

וזה הוא שעושה את כל הצרות שלי. בגללו אני לא יכולה לחייך חיוך אמיתי אחד כבר הרבה זמן. ואני לא מצליחה למחוק אותו מעל פניי.

אני כלכך רוצה להיפטר ממנו. שיפנה מקום גם לדמעות, ולחיוך אמיתי מדי פעם אבל זה פשוט לא קורה.

אני לא מצליחה לחייך. לא מצליחה לבכות. רק החיוך המזויף הזה שנמצא שם כל הזמן.

ואני שונאת אותו. כלכך שונאת אותו.

ובאותו זמן....

כלכך מודה לו.

כי בלעדיו... היו מתחילים לשאול שאלות. היו מתחילים לחקור ולראות שמשהו לא בסדר.

אז אולי אני לא אוהבת אותו, שונאת אותו, מתעבת אותו; אבל אני עדיין מודה לו.

למרות שהוא מוחק כל רגש אחר, למרות שהוא לוקח כל אופציה להיות שמחה ומוחץ אותה, הוא עדיין החיוך שלי. חלק בלתי נפרד ממני ולא יפרד ממני לעולם.

מעולם לא רציתי להיות המרכז. מעולם לא רציתי להיות הדבר שכולם מדברים עליו או מסתכלים עליו או חושבים עליו. רציתי להיות רק צל של הכל.

וזה מה שאני.

הצל המזדיין <סליחה> של כל דבר. ולפעמים... יש רגעים כאלה... שאני לא רוצה עוד להיות צל. אני רוצה להיות משהו משל עצמי. לא רק חיקוי עלוב של משהו אחר. אני רוצה שיהיה לי שם, שיהיה לי מראה, שאני אהיה דבר מוחשי. ברגעים האלה, אני מכירה לעצמי.. מי אני. מי אני באמת. איזה חלאה אני ולמה מגיע לי להיות צל של דברים אחרים.

"מיי מיי, הלואו?! מה את חושבת שעצמך?"

המשפט הזה עובר לי בלופים בראש. מתנגן שוב בקול שלו. פעם ועוד פעם הוא אומר את זה וכל פעם מחדש אני מאמינה לו וחוזרת להיות צל, כמו שאני צריכה להיות.

צל שלא מדבר.

צל שלא אוכל.

צל שלא רואה.

צל שלא מפריע.

צל שלא בוכה.

צל שלא מביע דעה ורגש.

פשוט צל.

ואני אשמח אם תגיבו לי על השאלה הבאה; תודה מראש לכל מי שמגיב:

האם זו מחשבה הגיונית? או מטורפת? האם אני הגיונית? או מטורפת? כי אני חושבת שאני משתגעת...