לא הייתי פה הרבה זמן... אני יודעת... ואתם לא עוקבים, ולא אכפת לכם... אני יודעת... אבל הבלוג הוא מקום לפריקה אז...
ובכל אופן... לא הייתי הרבה זמן והבנתי כמה דברים חשובים...
קודם כל, הבנתי שאף אחד לא אכפת. תעלה באש, לא אכפת. תיעלם לזמן כלשהו, לא אכפת. לא תענה לשום מילה שאומרים לך, לא אכפת. תבכה עד אין סוף, לא אכפת. תצרח, לאף.. אחד.. לא.. אכפת...
למורים לא אכפת, לחברים לא אכפת, למשפחה לא אכפת... וגם... לי נהיה לא אכפת... אני מזניחה את עצמי... לא אוכלת, לא שותה, לא מסדרת את החדר, לא עוקבת אחרי הלימודים... רק עוזרת לאחרים, כמה שאני יכולה. רק מדברת איתם ומקדישה להם את הזמן... והם משאירים אותו לבד. כל הזמן... מספרים לו הכל אבל לא רואים שהוא קפוא ועצוב ומלא רגשות מודחקים ומופנמים. אני לא ישנה טוב... הסיוטים תוקפים אותי כל לילה ולפעמים כמה פעמים... אני לא אוכלת כמעט... האוכל הוא כמו עפר ללא טעם, דוחה וללא צורך.
אכפת לי מאחרים ואני רוצה לעזור להם ולהיות איתם. אני מקדישה להם זמן... והכל כי יש משהו דפוק אצלי...
דבר שני... הבנתי שאף אחד לא מעריך... תעשה שיעורי בית/עבודות, המורים לא יעריכו. תעזור בבית, ההורים לא יעריכו. תקשיב לחברים שלך, תשקיע בהם, תקשיב להם והם.. לא.. מעריכים...
המורים, ההורים והחברים לא מעריכים... אתה יכול לשים להם את העובדות מול העיניים והם עדיין לא יעריכו אותך...
פיתחתי לי מן פוקר פייס... אף אחד לא יודע את רגשותיי, את מחשבותיי... אני לא רוצה שישאלו, אני לא רוצה שידעו. זה רק ייצור שאלות, תסבוכות...
לא אכפת לי מה אומרים עליי, לא אכפת לי מה עושים לי, לא אכפת לי באיזה מצב אני. אני אמצא את הדרך לצאת משם ולהמשיך כמו מקודם. אני אמצא את הדרך לחזור לדרך הרגילה שלי ואני לא אשים לב למה שעובר סביבי.
ואני מתחילה לחשוב שאני פשוט חלולה..... אין כלום בפנים. "אל תתקרב, זה חשוך בפנים" (שדים, אימג'ן דרגון). אין לי רגשות, תחושות, מחשבות. אני מפחדת שבאמת אין בפנים כלום.
וכמה שאני חלולה בפנים, ולא אכפת לי מכלום; אני עדיין חיה. וכמה שהחיים שלי מסתבכים...
חברה שלי משקרת לי על כל דבר שקורה לה. יש לה מפגש של החבורה שלה אבל החבורה הזו לא קיימת. היא מספרת לי על החתכים העמוקים שהיא עושה כל יום, אבל היד שלה חלקה כמו... דף נייר חלק. היא מספרת לי על ריבים בינה לבין אמא שלה כשבעצם אמא שלה והיא החברות הכי טובות.
זה כלכך מעצבן שהיא רק רוצה לקבל תשומת לב מכל מי שהיא מכירה שהיא לא שמה לב על כל השקרים שהיא מפזרת לפה ולשם.
ועוד אני הסתבכתי עם החבורות ארסים של הבצפר...
ולא אמרתי לה מילה על זה. הם פשוט עוברים כל גבול... כשיורדים במדרגות (ועוברים מתחתיהם) הם שותים מים ויורקים עליך את זה. זה כלכך דוחה ומעצבן; שהחלטתי לצאת עליהם. וכמה שזה היה מספק... הם פינו את הדרך למנהיג שלהם והוא שאל אותי "מה הבעיה?" כמו איזה מוגבל... "הבעיה שאם כמה שאני אוהבת להיות מלאה ברוק, אני מעדיפה שלא הרוק שלך יהיה עליי" אמרתי לו בפרצוף.
"אז אל תלכי פה" הוא אמר והסתובב. "תקשיב לי ותקשיב לי טוב, אתה לא תירק על אף אחד שעובר פה או שתעבור למקום שבו אוהבים רוק של אנשים מכוערים על הבגדים" אמרתי.
"מה אמרת לי?" הוא שאל והתקרב אליי. החזה שלו כמעט נגע בשלי אבל לא זזתי אחורה. ניסיתי להסתכל לא בעיניים (והוא היה גבוהה ממני בראש, כך שזה היה קצת בעיה) "אתה שמעת אותי" סיננתי.
הוא בא לתת לי אגרוף בפנים, אבל הוא היה כלכך מגושם שראיתי את זה מגיע וחסמתי אותו.
"עוף מפה" אמרתי והחטפתי בו בוקס לעין. מזל שאף מורה לא היה שם אחרת הייתי מסתבכת ממש...
הוא התרחק ממני קצת... החבורה שלה נראתה מוכנה להתנפל עליי אם רק יאמר להם. אבל הוא כנראה ריחם עליהם ואמר "עזבו, היא לא שווה את הצרות... בואו" והוא הלך למקום אחר. הם באו אחריו ואני הרגשתי הקלה....
יום אחריי כל הארסים בבצפר הסתכלו עליי ביראת כבוד אבל גם פניהם היו קשוחות. פחדתי שהחבורה שלו תתנפל עליי שוב... וזה קרה... אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר...
מה שרציתי להגיד... בעצם...
זה שלא משנה כמה תשקיע.. כמה תנסה.. עדיין תהיה חלק קטן מקיר שלם של אדישות. אז החלטתי להיות קיר אדישות בעצמי, ולא לתת לאחרים לפגוע בי
;){kind=link}